במוסדות המאוכלסים בקשישים וחולים במחלקות שונות - סיעודית, אשפוזית, תשושים ותשושי נפש (ולעתים מחלקות שיקומיות לפי סוג הליקוי), בהגדרים שונים כשהחלוקה הכללית היא לפי ההגבלה בתפקוד.
1. כאשר המדובר בדייר שליקוייו פיזיים אך שכלית הוא במלוא עשתונותיו - הוא זקוק לעזרת קרוביו לשם דאגה לענייניו - הנוגעים לבית האבות ומחוצה לו, ולשם כך - בד"כ ניתן יפוי כח נוטריוני כללי לקרוב משפחה, שיפעל עבור הדייר ובמקומו. קרוביו יכולים בעזרת יפוי הכח למשוך עבורו כספים ולשלמם, לטפל בדירתו וברכושו ולרכוש עבורו כל מוצר ושירות שנדרשים לו.
חוסה בבית אבות - שכבר לא היה במלוא עשתונותיו לקה בליבו והיה הכרח בניתוח להשתלת קוצב - אף שיש לכך במקרה של סכנת חיים מיידית פתרון בדין, במקרה אחר ובכל מקרה עדיף תמיד שאם אין החוסה מסוגל להחליט ולהסכים לטיפול כזה (אין "הסכמה מדעת") ימונה אפוטרופוס שיעשה כן במקומו.
2. כאשר המדובר בדייר שאינו בעל תפקוד שכלי המאפשר לו להחליט בענייניו - וזאת ראוי שיקבע רופא המוסד (גרונטולוג / פסיכיאטר / מומחה שיקום וכיו"ב), יש צורך במינוי אפוטרופוס על החוסה - על גופו ועל רכושו. העניין הרחב יותר הוא כאשר נדרש לבצע סידורים בבית האבות/מוסד סיעודי, מינוי אפוטרופוס מבטיח אפשרות יעילה של טיפול בדייר, עבור הדייר ועבור המוסד.
3. יש יתרון רב בעריכת צוואה (נוטריונית דווקא) - כדי להימנע מתקלות (לוט כתבה בנושא זה).
ככלל - תכנון שקול ונבון ימנע תקלות והוא דבר נכון בעיתו.
(אין האמור לעיל בא במקום ייעוץ משפטי ואינו אלא סקירה כללית ובלתי מחייבת של הנושא).
ע. שילוני, עו"ד
